זה הכל בראש? לא תמיד

חלק ניכר מהקושי בריצה הוא מנטלי. נוסף על הקושי הפיזי שמשדר לנו הגוף, אנו נלחמים ברצון לעשות את הדבר הקל ביותר והוא להאט ולסיים את הריצה. ספורטאים מקצועיים לומדים להתמודד עם הקושי המנטלי ומפיקים מהגוף שלהם את המקסימום. גם רצים חובבנים לעיתים חשים באמצע ריצה שזהו, הגוף הגיע לקצה גבול היכולת ואי אפשר יותר אבל אז עולה ההבטחה מלפני הריצה לרוץ עוד קילומטר, אז ממשיכים. עכשיו מסתבר שאותה תוספת לא רק שלא מועילה לנו, היא אפילו מזיקה.

מחקר מצא כי רצים שממשיכים לרוץ על אף התשישות משנים את צורת הריצה שלהם באופן לא מודע, דבר שמגביר את הסיכון לפציעות. לפי המחקר, לקראת סוף הריצה הרצים מפגינים בדרך כלל עלייה בתנועות הירכיים, הברכיים והקרסוליים. תחושת התשישות בסוף הריצה מעלה את הסיכון לפציעה, מכיוון שקשה יותר לשלוט בטווחי התנועה של איברי גופנו.

במחקר השתתפו 20 משתתפים בריאים, שרצו לפחות 10 מייל בשבוע (16 ק"מ). לקראת סוף הריצה נמדדו שינויים במכניקת הריצה באזור הגפיים התחתונות, כאשר השינויים בחלק האחורי של הרגל היו קיצוניים ביותר והוגדרו כ"קריסה מוחלטת של המכניקה.

חנה אלקלעי, פיזיותרפיסטית, רכזת ארצית לייעוץ פעילות גופנית ארצית במכבי שירותי בריאות מוסיפה כי רבע מכל מי שמתחיל להתאמן פורש בשל פציעות וכדי להימנע מהן ולהמשיך בפעילות לטווח ארוך צריך לדעת מה עושים ולעבוד בתוך טווח הפעילות המתאים לכל אחד ואחד.

בעולם רפואת הספורט נהוג לעבוד עם סולם תפיסה עצמית של רמת מאמץ ( RPEאו "סולם בורג"), שנע בטווח של בין 6 ל-20. את רמת המאמץ קובע כל מתאמן לעצמו, על פי תחושותיו. ערך של 6 מתאר מצב מנוחה וערך של 20 מייצג מצב בו המאמץ גובל בבלתי אפשרי. למתאמן הממוצע מומלץ לא לחצות רמות ערכים של 13-12. ככלל אצבע, אם אתם לא מצליחים לדבר בזמן האימון – עברתם את הרמה המומלצת והגוף חשוף יותר לפציעות.

בנוסף, חשוב לעבוד על שרירי הליבה המייצבים  של הגוף – שרירי הגב, הבטן וגם השריר הארבע-ראשי (שרירי הירך). שרירים אלה עובדים פחות במהלך הריצה ולכן אם לא נפתח אותם בנפרד – הגוף יצא מאיזון ויהיה מועד לפציעות.