כך התמודדתי עם הלידה השקטה שלי

"אחרי הלידה הרגשתי שהגוף שלי בגד בי, והמון שאלות הציפו אותי – למה ההיריון הזה לא צלח? מה קרה שם? למה דווקא עכשיו? הרגשתי שבורת לב, ומרבית מהשאלות שלי נותרו ללא מענה ועם חלל ענק בלב וברחם שבין רגע התרוקן.." רינת, עובדת סוציאלית במכבי מספרת על הלידה השקטה שעברה ומשתפת איך דווקא הצילום עזר לה להתמודד עם האובדן

שמי רינת,
אני עובדת סוציאלית במכבי מזה 8 שנים ולפני חמש שנים עברתי לידה שקטה.
בניסיון להבין ולהתמודד עם החוויה הקשה הזו, גיליתי שלידות שקטות מתרחשות כל הזמן והן לא מספיק מדוברות.

בגיל 35 נכנסתי להיריון שלישי. בבטן היה לי בן. ההיריון התקדם יפה, כל הבדיקות יצאו תקינות, עד לסקירה השנייה בשבוע 23. אז נאמר לי באופן חד משמעי שיש עיכוב משמעותי בגדילת העובר, בגלל זרימות לא תקינות בשלייה, ואני מופנית בדחיפות למיון בית החולים, כדי להחליט לגבי המשך ההיריון. בהסתכלות לאחור, אני חושבת שבאותו הרגע כבר הבנתי בתוכי לאן הדברים עומדים ללכת, אבל סירבתי להאמין שאני עומדת לאבד את העובר היקר הזה, שכבר הרגשתי אותו וחשבתי עליו בכל רגע ביום.

בבית החולים שוב בדיקות ומבטים מודאגים של הצוות הרפואי והבנה חד משמעית מצד כולם שאי אפשר להמשיך עם ההיריון… שהסיכוי של העובר לשרוד הוא אפסי וגם אם ייוולד, לא ברור באיזה מצב הוא יהיה וצריך לקבל החלטה. החלטה קשה כל כך, שאין דרך חזרה ממנה.

אחרי ההחלטה מגיעה וועדה להפסקת היריון, וגם שם מנקרות בי המחשבות והפחד ממה שאני עומדת לעבור. לאחר הוועדה מגיעה פרוצדורה פולשנית שמטרתה לסיים את ההיריון באופן יזום ולאחר מכן לידה מהירה מאוד. שקטה, עצובה ודוממת. ללא תינוק לאחוז בו בידיי.

אחד הדברים שהרגשתי מאוד חזק אחרי הלידה זה שהגוף שלי בגד בי, ולצד זה המון שאלות הציפו אותי – למה ההיריון הזה לא צלח? מה קרה שם? למה דווקא עכשיו? הרגשתי שבורת לב, ומרבית מהשאלות שלי נותרו ללא מענה ועם חלל ענק בלב וברחם שפתאום בין רגע התרוקן. הייתה גם התמודדות עם הילדים: איך לספר לבת שלי הגדולה שכבר ראתה את הבטן וידעה שעומד להיות לה  עוד אח? איך לבשר למשפחה ולחברים או לענות לשכנה ששואלת האם ילדתי? ואיך להצליח להסביר, כשאני בעצמי לא מבינה בכלל מה קרה וגם אין בעצם מילים לתאר את החוויה הזו.

הניסיון להרות מחדש ליווה אותי שנה שלמה, שבה המחשבות והזיכרונות על הלידה השקטה המשיכו להדהד  בי כל הזמן ובכל מקום. בהתחלה כעסתי, על מה שקרה, על הגוף שלי, על הרופאים. לאחר מכן הייתי עסוקה בפחד האם זה יקרה שוב אבל לאט לאט ניסיתי להרפות, כל פעם קצת. התעוררה בי ההבנה שהגוף שלי, מאיזושהי סיבה עבר אירוע טראומטי ושבכדי לסמוך עליו מחדש, אני חייבת לתת לו זמן להתאושש. פניתי לדיקור, לשיחות, ובאופן מפתיע מצאתי גם את הצילום.

התחלתי לצלם כל הזמן, את הילדים שלי, את הנופים מסביבי, את הציפורים שמעליי. בהתחלה לא הבנתי למה אני מצלמת, אבל עם הזמן גיליתי שאני מזהה את החוויה שלי בתמונות וזה חיזק אותי מאוד. שמתי לב שהציפורים שבתמונות שלי הן תמיד בלתי מושגות ורחוקות מאוד, אבל לאט החלה להתעורר בי המחשבה שאולי הן גם מסמלות נקודת מבט חדשה על מה שעברתי. בתמונות שבהן צילמתי את הילדים שלי, מצאתי כאב וציפייה למשהו שיבוא, אך גם תקווה ורצון בזרימה ותנועה. הרגשתי שהצילום אפשר לי למצוא מרחב לכאב שליווה אותי יום יום. וגם אם אין מילים יש דרך לדבר על זה, לשתף ולספר.

יש הרבה דברים שלקחתי איתי מהחוויה הקשה הזו לחיים ולעבודה שלי כעובדת סוציאלית, אבל אולי החשוב מבניהם הוא שמשברים ואירועים קשים בחיים שלנו מאלצים אותנו ללכת בנתיב שכולו כאב, אך זה הוא גם פתח לגלות בעצמנו דברים שלא ידענו שהיו שם לפני או שקיימים בנו עכשיו כמו כוחות ויכולות, מחשבות וגם רעיונות חדשים.

כעבור שנה הצלחתי להיכנס שוב להיריון והיום אני אמא ל-3 ילדים מקסימים. במסגרת תפקידי כעובדת סוציאלית במכבי, אני מנסה כיום, בכל הזדמנות שניתנת לי לדבר על לידה שקטה, כדי שאימהות אחרות יידעו שהן לא לבד.

אנחנו כאן בשבילכן. חשוב לנו שתקבלו את התמיכה והסיוע הנכון לאחר אובדן היריון. למידע נוסף >>

בתמונות: צילומים מקוריים של רינת מתקופת ההתמודדות.