תסמונת טורט: עובדות ודרכי טיפול

תסמונת טורט זוכה בשנים האחרונות לחשיפה הולכת וגוברת, המלווה בהגברת המודעות אליה. בעוד שתופעת הטיקים – פעולה לא רצונית, מוטורית, קצבית, מהירה וחוזרת, המערבת קבוצת שרירים קטנה – שכיחה מאוד בשלבי הילדות ומופיעה בשלב מסוים אצל כ-5% מהילדים, תסמונת הטורט נדירה הרבה יותר. רק 1%-0.1% מהילדים עתידים לסבול ממנה, והיא מתאפיינת בטיקים כרוניים, בכפייתיות ובהפרעות קשב ולמידה.

במאמר נרחב שפרסמה בנושא, מסבירה ד"ר צופיה דויטש קסטל, רופאת ילדים ב"מכבי שירותי בריאות", את התופעה. "מכלול הסימנים המוגדר היום כתסמונת טורט מאובחן כאשר הטיקים הופיעו לפני גיל 18; ההפרעה כרונית ומתבטאת בטיקים במשך שנה, הכוללים טיק מוטורי וטיק קולי; משך ההפרעה הוא לא פחות משלושה חודשים; ואין גורם אחר המסביר את התופעה.

"כמו בהרבה הפרעות, גם בטורט ניתן לזהות גורם גנטי שעליו מתווסף גורם סביבתי פסיכולוגי. כלומר פגיעוּת ביולוגית-גנטית גורמת לרגישות לתסמונת. דחק פסיכולוגי יכול להיות זרז להתפרצות תסמונת זו או להחמיר את הסימפטומים. התופעה מופיעה לרוב בסביבות גיל שבע בטיק קולי. אחר כך עלולים להופיע טיקים תנועתיים – כמו מצמוץ, כיווץ גבות, הזזת הראש ומשיכת כתפיים – או קוליים, כמו צקצוקים וכחכוחים. אחרי גיל עשר הילדים מודעים יותר וחווים מאבק בין הצורך לבצע את הטיק לרצון להימנע. רצוי לא להעיר לילדים המבצעים טיק מכל סוג שהוא.

"להפרעה הטיקית מתלווים סימנים נוספים: ב-50% הפרעת קשב וריכוז וב-60% הפרעה כפייתית. שכיחות מאוד גם לקויות למידה ובעיות התנהגות. לעתים נדירות מופיעים טיקים קוליים מורכבים, הכוללים חזרה על דבר השותף לשיחה או אף פליטה לא מכוונת של קללות. אף שתופעות אלה נדירות, דווקא הן מושכות את תשומת הלב ומוצגות בתקשורת ובסרטים כמייצגות את הפרעת תסמונת הטורט.

"האבחון של תסמונת טורט, כמו במרבית ההפרעות ההתנהגותיות, נעשה על סמך הסתמנות וללא בדיקת מעבדה או צילום שיכולים לאשר או לשלול את ההפרעה. במסגרת האבחון חשוב לבדוק איך הילד מתפקד באופן כללי, אם יש סימפטומים נוספים ואת ההיסטוריה הרפואית של המשפחה. האבחנה מתקיימת כשיש לפחות שני טיקים תנועתיים, ולפחות טיק קולי אחד, למשך תקופה של יותר משנה, כשהתסמונת מופיעה לפני גיל 18 ואינה נגרמת עקב השפעה ישירה של חומרים או מצב רפואי כללי".

לאחר קבלת האבחנה ממליצה ד"ר דויטש קסטל להתייעץ עם נוירולוג, פסיכיאטר או רופא התפתחותי, או לפנות למרכזים המתמחים בהפרעה. לדבריה, "טיפול נכון כולל תמיכה, טיפול תרופתי ומעקב. עם טיפול וגישה רב תחומיים ניתן להגיע לאיכות חיים, לתפקוד ולהישגים בהחלט טובים".