מקובעים חסרי מנוח – כשקבעון הופך להרגל

בין אם אהבתם את הילדוּת שלכם ונהניתם בה מכל רגע ובין אם סבלתם מכל שנייה, היום ברור לכם שכאנשים בוגרים אתם עצמאיים, חופשיים וכל מה שהיה בעבר נשאר כזיכרון נשכח שלא משפיע עליכם יותר בשום דרך, נכון? ובכן, לא. לפחות אם תשאלו את פרוֹיד. לטענתו, דווקא השלב המוקדם ההוא משפיע יותר מכל על התפתחותכם.  

על פי משנתו, מציצת אצבע או מוצץ עד גיל מאוחר, עישון ועוד מגוון הרגלים מגונים שמלווים אותנו בחיינו נובעים מצרכים לא מסופקים שמתחילים אי שם בילדוּת.

אז זיגמונד (עליו השלום) כבר לא איתנו כדי לענות על השאלות בעניין, אבל את בעז גסטהלטר, פסיכולוג קליני במכבי, הצלחנו להשיג לראיון בנושא.

עפ"י תאוריית הדחפים של פרוֹיד, הילד מתפתח בשלושה שלבי התפתחות פסיכו-סקסואליים: שלב אוֹרָלי, שלב אָנָלי ושלב אֶדיפָּלי. כאשר הילד תוסכל בצורה יתרה, או שזכה לסיפוק יתר (הדבר תלוי בד"כ ביחסים בין הילד להוריו באותו שלב), הוא עלול ליצור קיבָּעוֹן (פיקסָציה) בסוגיות הקשורות לאותו השלב. למשל, אדם שהוזנח על ידי הוריו, בשלב היָנקוּת הראשון – השלב האורלי, בו צרכי התלות מאד גבוהים, עלול לסבול מדכאון כרוני בבגרותו. או בשלב האנלי, שלב הגמילה מהנקה ופיתוח השליטה על הצרכים, למשל, הזנחה או אימון-יתר עלולים לגרום לפיתוח קיבעון הקשור לצרכי שליטה. אדם כזה עלול לגדול להיות בוגר המתנהג בצורה כפייתית. דוגמא נוספת, הקשורה לשלב האדיפלי, בו הילד מתעניין בגניטליה ובמיניות: אישה שעקב חוויות דחייה, גריית יתר או פתיינוּת בשלב זה של חיי הילדוּת שלה, עלולה לפתח קווי אישיוּת היסטריים בבגרותה.

במהלך הטיפול ינסה המטפל לזהות היכן נוצר הקיבעון מבחינה התפתחותית. ביחסי ההעברה (transference), ישוחזרו שלבי ההתפתחות בהם נוצרה הפיקסציה ומקומות בהם המטופל חווה תסכול יתר או סיפוק יתר יעברו עיבוד, באופן שיאפשר לו עיבוד וגמילה הדרגתית מההתנהגויות הנגזרות מאותו קיבעון והמשך של צמיחה נפשית בריאה.