מה זה פומו ואיך זה קשור להתמכרות לרשתות חברתיות?

בואו נעשה ניסוי: כשאומרים לכם את המילה פומו, על מה אתם חושבים? על אוכל אסייתי? אולי על משחק חדש? או… אולי בכלל על מקום אקזוטי?

ישנם יתרונות רבים לרשתות חברתיות ואנחנו חיים אותם יום יום, אולם אחד ההיבטים המדאיגים בשימוש במדיום הווירטואלי הוא התמכרות לסביבה חברתית חדשה המתנהלת על פי חוקים וכללים משלה אצל ילדים, בני נוער ומבוגרים. פנינו אל נדב הריס, פסיכולוג קליני ממכבי, כדי שישפוך מעט אור על המושג

אחד המושגים המתקשרים להתמכרות לרשתות חברתיות הוא "פומו" אז מה זה בעצם?

פומו (fomo בלעז) שפירושו הוא Fear of missing out מתאר בבסיסו חרדת החמצה – מצב בו האדם המשתייך לקבוצה כלשהי, חש צורך מתמיד לדעת בכל רגע נתון מה מתרחש בסביבתו. בני האדם, כפי שאנו יודעים, הם יצורים חברתיים, וככאלה, האינטראקציה עם בני מיננו חשובה לנו מאד עד כדי כך שפרט הנמצא בבידוד מוחלט יפתח במשך הזמן דפוסי התנהגות לא מאוזנים שיכולים לכלול דיכאון, שיבוש בפעילות הקוגניטיבית ועוד.

הרשתות החברתיות יצרו במובן מסוים מצב הפוך – במקום מספר מוגבל של אנשים עמם קיימו קשרים חברתיים (משפחה, לימודים, עבודה, צבא וכיו"ב), הרשתות החברתיות העצימו את המספר הזה לממדים מפלצתיים. אחד המושגים בהקשר הזה נקרא "מספר דנבר". מדובר על מחקר שנערך בשנות ה-90 שקבע כי בני אדם מסוגלים לקיים קשרים חברתיים אמתיים ויציבים עם כ-150 אנשים בלבד. מבט אחד בעמודי הפרופיל שלכם או של הקרובים אליכם יגלה מיד כי בחלק גדול מן המקרים מספר ה"חברים" הרשום יכול להגיע לפי-10 ואף יותר במקרים קיצוניים… ומה המשמעות של עובדה זו? אנו מוצפים בכמות אינפורמציה תקשורתית אדירה שלא בטוח שמוחנו מסוגל להתמודד אתה. מי ש"סובל" מתופעת הפומו נתון למעשה במרדף מתמיד אחר הרצון להתעדכן כל העת במה שקורה עם האנשים עמם הוא נמצא בקשר חברתי וכשמדובר בכל כך הרבה אנשים התחושה ש"אתה תמיד מפסיד משהו" מתעצמת ובמקרים חריגים מתחילה להפריע לאותו אדם בניהול חיי היום יום שלו.

איך הפומו מתקשר להתמכרות לרשתות חברתיות?

הקשר הוא פשוט – מי שרוצה להיות מעודכן כל הזמן במה שקורה וחושש שמא הוא מפסיד משהו, חייב לבלות כל הזמן במרחב הווירטואלי כשבפועל הוא למעשה יכנס כל כמה דקות לעמוד הפייסבוק למשל כדי לבדוק מי פרסם איזה פוסט, יבדוק את התמונות באינסטגרם, בסנאפצ'אט וכדומה…

מה היא אם כן התמכרות לרשתות חברתיות?

התמכרות לרשתות חברתיות היא מצב בו האדם מבלה חלק ניכר מזמנו במרחב הווירטואלי, כל כך הרבה זמן עד כי הוא מזניח עיסוקים חשובים אחרים. כאשר מישהו מוותר למשל על יציאה מן הבית למפגשים פנים אל פנים עם אנשים אחרים, לא מקדיש זמן למשפחתו ובאופן כללי כל היום "תקוע מול המסך" אנו יודעים לומר כי הופר האיזון והאדם ככל הנראה סובל מהתמכרות.

מי הם אלו שנמצאים בסיכון גבוה יותר להתמכר?

חשוב להבין כי המנגנון הראשוני שמייצר את הבסיס להתמכרות קשור לצורך שלנו כבני אנוש להרגיש רצויים ואהובים ובעצם שיש ערך לקיומנו. את התחושה הזו, שפסיכולוגים מגדירים כתנאי התפתחותי של ממש (תינוקות שלא זוכים למגע ולתקשורת אימהית יפגרו בהתפתחותם הפיזית והקוגניטיבית למשל) אנו מקבלים באמצעות הפידבק מהסביבה. ההיזון החוזר הזה שאנו מקבלים מזולתנו (גם אם הוא שלילי לפרקים), גורם לנו לתחושת ערך עצמי שחשובה מאד לשמירה על בריאותנו הנפשית. הצורך הזה מתעצם כמובן במצבים בהם האדם סובל מתחושת ערך עצמי נמוך מה שמתבטא בביטחון עצמי ירוד. מישהו עם פרופיל אישיותי כזה כמובן מועד יותר לפורענות מאחר וברשתות החברתיות הוא יכול למצוא מפלט בו יזכה לקבל את היחס לו הוא כל כך משווע.

לאור האמור, קל להבין שילדים ומתבגרים הנתונים גם כך במצב מתמיד של מאבק על מקומם בחברה, צורך להוכיח לסובבים אותם את יכולותיהם ושאיפה להכרה, יהיו הראשונים להתמכר לאותה תחושת אופוריה המתלווה לתגובות מעודדות על פוסט ועשרות לייקים… הפידבק הכמעט מידי הזה שמתקבל בכל פעם מחדש יוצר למעשה התניה המאיצה באדם לחזור על הפעולה שוב ושוב, בתדירות הולכת וגדלה, זאת על מנת לספק לעצמו את אותה תשומת לב הממלאת אותו בתחושה נעימה.

עוד סיבה לכך שקל יותר לאנשים מסוימים להעביר את מרכז הכובד של חייהם למרחב הווירטואלי, קשורה באנונימיות. באופן עקרוני קל יותר לאנשים הסובלים מדימוי עצמי נמוך לבנות לעצמם פרופיל פיקטיבי מלא, או כזה המסתיר את נקודות החולשה שלהם ותחת זאת מבליט צדדים אחרים שיאפשרו להם לזכות באהדת חבריהם הווירטואליים. מעטים הם האנשים שפגשו בפועל פנים אל פנים את כל אלף ושמונה מאות חבריהם, ולכן מישהו שבדרך כלל חש אי נוחות במפגשים בין-אישיים , יכול ליהנות מתחושת שייכות ואהדה ברשת החברתית המאפשרת אנונימיות מסוימת.

כעקרון ניתן לומר כי מי שזקוק יותר מאחרים לפידבק חיובי ואוהד מהסובבים, סביר שיקל עליו למצוא את מבוקשו ברשת החברתית והנה לנו התמכרות.

מה הם הסימנים להתמכרות?

ה-NIH (National Institutes of Health) האמריקאי הגדיר כי פרק הזמן הסביר לשהייה מול מסכים במהלך 24 שעות הוא שעתיים נטו. חשוב להדגיש כי כשאנו מדברים על שעתיים נכללים בכך כל המסכים! (טלוויזיה, מחשב, טאבלט, טלפון נייד וכיו"ב) אך לא נכללות בפרק זמן זה שעות עבודה כמובן. אני משער שלחלקכם נראה שמדובר במשימה בלתי אפשרית ולא מעט מכם או מהסובבים אתכם שעל פי הגדרה זו מכורים, אינם באמת כאלה…

אז איך בכל זאת תדעו? חשוב להסתכל על מכלול הדברים. אם אתם או ילדכם חשים צורך להביט כל כמה דקות במסך הטלפון או המחשב כדי לבדוק איזה פוסט חדש עלה, הרי שייתכן וישנה בעיה. אם הילד שלכם ממעיט לצאת לשחק בחצר ומעדיף להסתגר בחדר מול המסך הרי שזה צריך להדליק נורה אדומה. באופן כללי חשוב לזכור כי בכל מצב בו השהייה במרחב הווירטואלי מחליפה את החיים האמתיים הרי שמדובר במצב הדורש תשומת לב.

איך מתמודדים עם מצב של התמכרות?

כשמדובר במבוגר, השלב הראשון יהיה לנסות להבין מהי הסיבה לאותה התמכרות. אם מדובר למשל בבריחה שמגיעה על רקע משבר בזוגיות, בעיות בעבודה או כל טריגר אחר, חשוב בראש ובראשונה לטפל במקור הבעיה כשסביר להניח שאם גורם זה יקבל את התייחסות הראויה לו – תפחת מידת ההתמכרות. בנוסף, חשוב להקדיש תשומת לב למינון. אחת הבעיות הגורמות לאנשים לדחות על הסף את הטענה כי הם מכורים היא חוסר היכולת שלהם להעריך כמה זמן באמת הם מבלים מול המסך. הדרך להגיע להכרה באשר למשך הזמן אותו אתם מקדישים למסך היא פשוט לנהל רישום. תיעוד מסודר של כל פרקי הזמן בהם שהיתם מול המסך תאפשר לכם לסכום בסוף כל יום את כל פרקי הגלישה ולקבל מושג כמה זמן הקדשתם לעניין. אם נוכחתם לדעת כי מדובר בפרק זמן החורג מהנורמה, או מהיעד הרצוי (כאמור, על פי ה-NIH – שעתיים בסך הכל) הרי שיש צורך לעשות משהו בנדון. ניסיונות להימנע בבת אחת מכניסה לרשתות החברתיות ולגדוע את ההרגל בחדות נדונים לרוב לכישלון מה גם שכל עוד מדובר בהרגל המנוהל נכון, אין בו פסול. לכן, רצוי דווקא להפחית את פרקי הזמן בצורה הדרגתית ואף לשלב בתהליך התניה הפוכה. התניה הפוכה יוצרים באמצעות הענקת תמריץ לעצמך בכל פעם שסגרת את המסך או נמנעת מלצפות בו מלכתחילה. או לחילופין להנות מפעילות משמעותית יותר מבילוי זמן ברשת החברתית. בחלוף הזמן, ובהינתן התנאי הבסיסי שלא מדובר בהפרעה קומפולסיבית (כפייתית) של ממש, הרי שלאט לאט תמצאו את נקודת האיזון ותוכלו מצד אחד ליהנות ממה שרשתות חברתיות יכולות להציע מבלי לפגוע בשגרת החיים הבריאה.

כשמדובר בילדים, חשוב שבעתיים לא להתנפל עליהם, לא להחרים להם את הטלפון באופן דורסני או למנוע מהם גישה למחשב. פעולה כזו תייצר אנטגוניזם, הסתגרות וכעס.

הפתרון טמון ביכולת לבצע תהליך משפחתי בו הילד וההורים שותפים מלאים.

בשלב הראשון יש להבין מה הן הסיבות לכך שהילד זקוק כל כך לרשת החברתית (הצורך להיות אהוב ולחוש תחושת ערך – זוכרים?), ייתכן והתמכרותו מגיעה על רקע של חוסר תשומת לב בבית, או קשיים במערכת המשפחתית, אולי על רקע מצוקה חברתית, פחדים או חוסר ביטחון עצמי ובלי לטפל בבעיות אלו, לא תוכלו להתקדם.

השלב הבא יהיה כמובן לטפל בכל אותן סיבות הדוחפות אותו למרחב הווירטואלי ובמקביל למסד מערכת פיקוח הורית שתאפשר לכם לעקוב, בידיעת הילד, אחר התנהלותו ברשת החברתית. תתפלאו לדעת כי כל עוד מדובר בפעולה גלויה וכחלק מתהליך כולל, הילדים והמתבגרים מקבלים בברכה את ההתערבות ההורית כי הם רואים בה ביטוי לדאגה והכרה בחשיבותם. גלו התעניינות במה שעובר על הילדים, דברו איתם, בקשו שיחלקו אתכם את מחשבותיהם והבהירו להם כי הם עומדים בראש סדר העדיפויות שלכם . קחו בחשבון את הקושי שלכם ושל ילדיכם לנהל שיחות 'על הדרך', נסו ליצור את התנאים ההולמים לשיחה שכזו. לאחר שהבהרתם את החשיבות שאתם מקנים לדבר, נסו לגייס אותם להקים עמכם ביחד 'צוות חשיבה או צוות משימה' בו אתם פועלים יחד ובמשותף, על פי רוב פעולה בה אתם מנחיתים עליהם סנקציות והנחיות לא תצליח.

במקרים בהם ישנם קשיי תקשורת בסיסיים ביניכם לבינם, או אם אינכם מצליחים להתמודד עם המצב לבד, יש בהחלט מקום לפנות לעזרה מקצועית. הקופה מציעה מגוון טיפולים ואנשי מקצוע שיוכלו לסייע לכם בתהליך.