הכל על חרדה חברתית

אתם או הילד שלכם לא ישנים בלילה כי מחר צריך לדבר בפני הכיתה או הצוות במשרד? אולי יש לכם חרדה חברתית… על דרכי האבחון וההתמודדות עם המצב, בכתבה שלפניכם 

"חרדה חברתית היא פחד ודאגה בולטים ממצב חברתי שבו האדם נחשף לאפשרות שתופנה אליו ביקורת" מסבירה נעמי אדמון, פסיכולוגית קלינית ומדריכה במכבי שירותי בריאות. "דוגמאות למצבים כאלו הן למשל: ניהול שיחה, פגישת אנשים לא מוכרים, הפחד שמא יתבוננו בנו בעת אכילה או שתייה וכמובן הופעה לפני קהל (למשל לדבר בכיתה/בישיבת צוות). אך לא כל התרגשות או חשש מפני מפגשים עם אנשים הם בהיכרח חרדה חברתית", מוסיפה אדמון, "כולנו נתרגש במידה כזו או אחרת אם יש לנו שיחה עם הבוס במשרד או אם נבחרנו להקריא קטע בטקס יום הזיכרון בבית הספר. חרדה חברתית יכולה להחשב כבעיה רק אם האדם נמנע ממצבים אלו לגמרי או מתמודד איתם תוך מצוקה עזה. בנוסף, הפחד, החרדה או ההימנעות הם מתמידים, נמשכים בדרך כלל 6 חודשים או יותר וגורמים שיבוש בתחומי תפקוד יום יומיים חשובים כמו למשל במקרה בו במהלך ראיון עבודה אדם חושב שעלולים לבקש ממנו לתת הרצאה קצרה, וכתוצאה הוא מוותר על המשרה".

מה הם הסימנים שיכולים להצביע על חרדה חברתית?
"חרדה חברתית היא שם לטווח רחב של תגובות" מסבירה נעמי, "אצל חלק מהאנשים החרדה יכולה לבוא לידי ביטוי רק במצבים ספציפיים (נניח – הופעה מול קהל), בעוד שאצל אחרים, מנעד החרדה רחב יותר ויכול לכלול מגוון גדול של סיטואציות ובעצם כל מה שיחשב בעיני אותו פרט כ'אחר' או שונה. אדם עם חרדה חברתית כללית יחשוש לפנות ולדבר עם אחרים, הוא יתקשה ליצור קשר עין ולבצע כל פעולה שהיא כאשר חש שעיני אחרים נחות עליו. הוא גם לרוב יתואר כביישן ועצור מבחינה חברתית ע"י אחרים. הפרט ירגיש שהוא מתקשה לחיות את החיים שהיה רוצה ושאינו מגיע להישגים, לעתים ברמה קיצונית. הוא עלול למעט לצאת מהבית, ייתכן ולא יעבוד בכלל או רק במקצועות ותפקידים שאינם כוללים מגע תכוף עם אנשים, יהיה בעל מיעוט קשרים חברתיים ויעשה הכל כדי להימנע משיח עם אחרים אם אינו חייב.
זה מאוד נפוץ שאנשים הסובלים מחרדה חברתית, שלרוב היו מאוד רוצים קשרים עם אחרים וחשים שאינם מסוגלים לעמוד בכך, חשים בדידות. התפקוד הבינאישי והמקצועי שלהם נפגע, ויש עליה בסיכוי לפתח הפרעות חרדה נוספות כמו דכאון. בנוסף, מחשבות אובדניות נפוצות יותר אצל אלו המתמודדים עם חרדה חברית מאשר אצל הרוב".

באיזה שלב בחיים עלולים להתמודד עם חרדה חברתית:
"חלק ניכר מהאנשים פוגשים את החוויה הזו בשלב כלשהו בחייהם" מציינת אדמון, "מחקרים מוכיחים כי עד 12% מהאוכלוסייה יחוו חרדה חברתית כלשהי. כאשר היא מופיעה, זה בד"כ סביב גיל ההתבגרות. אמנם ניתן לעיתים לפגוש בחרדה חברתית אצל קטינים אך מדובר בתופעה הרבה פחות נפוצה. ישנם ילדים שמגיל צעיר מגלים תכונות של ביישנות ואין להם הרבה חברים, אבל אצל ילדים חסר רכיב אחד – המחשבה "מה יחשבו עלי". מחשבה זו הקשורה באופן ישיר לחרדה חברתית, נוטה להופיע רק לקראת גיל ההתבגרות, שכן בגילים צעירים יותר יש פחות מודעות לאיך אני נראה בעיני אחרים. אגב, חרדה חברתית יותר שכיחה בנשים – היחס הוא 60%-40% לרעת הנשים".

איך נוצרת חרדה חברתית?
לחרדה חברתית יש שורשים בהתנייה קלאסית, כלומר בלמידה, כמו בכל פוביה אחרת. חרדה מכלבים למשל, יכולה ליווצר אם התקיים מפגש עם כלב מאיים. על אותו משקל ישנן חוויות שיכולות לייצר התנייה לפיה אנשים אחרים הם דבר מאיים. עובדתית, למעלה מ90% מהאנשים שסובלים מחרדה חברתית זוכרים אירועים של הצקות בבה"ס, אלימות ובריונות שהם משייכים לדימוי העצמי הנמוך כיום. ההתנסויות הרעות האלו מקבעות את ההתניה שלהיות בחברת אחרים, קשורה בחוויה בסיסית של אי נוחות, חשש, דריכות ומודעות מוגברת לכל צעד שאני עצמי עושה כדי לא לעורר את זעם האחרים או למשוך את תשומת ליבו של "הבריון".

בנוסף, ישנה הזווית האבולוציונית. אחד המנגנונים ההישרדותיים הבסיסיים שלנו הוא "הילחם או ברח". כאשר מדובר בפחד מחיית בר, ישנה הצדקה, שכן טורפים מסוכנים לאדם וכדאי לנו ללמוד להשמר ולהיות דרוכים ביחס למשהו שנראה כמו הטורף הזה – הפחד עוזר לנו לשרוד. אך מה בנוגע לפחד מאנשים אחרים? זה הרי פחות מובן, בעיקר בהתחשב בעובדה שבני אדם הם יצור חברתי ואנחנו לא יכולים לברוח מלהיות עם אנשים. אז למה בכל זאת אנשים מפחדים מאנשים אחרים? הסיבה לכך היא שאנחנו חיים בחברה היררכית, זה אומר שיש סדר חברתי מסוים. לאורך ההיסטוריה של המין שלנו הישרדותו של פרט היתה תלויה; ובמובנים רבים היא עדיין תלויה במידת מה, ביכולת שלו לזהות מהר סימנים של חוסר שביעות רצון של אחרים' במיוחד כאלו הממוקמים היררכית מעליו ולהגיב לכך. התגובה אגב אינה בהיכרח בריחה מהקבוצה (שהיא הגירוי מעורר החרדה, כפי שהיינו עושים אולי במפגש עם טורף שמפחיד אותנו) אלא הישארות בה אבל הנמכת פרופיל. יכול להיות יתרון הישרדותי מסויים בלפתח דאגה ביחס לתגובות של אחרים, וכנראה שחלק מאתנו יותר "טובים" בזה מאחרים – אבל אז אנחנו גם מועדים לפתח חרדה חברתית מעבר למה שמשרת אותנו. למעשה חרדה חברתית מוגזמת עשויה להיות עדיפה על בטחון עצמי מופרז מבחינה השרדותית שכן פרט עם בטחון עצמי מופרז, יהיה מוחצן ולכן עלול לתפוס את תשומת הלב של החזקים בחברה, מה שעלול להיגמר באלימות או נידוי וזה מסוכן יותר בטווח המיידי.

תפקידה המכריע של ההורות במניעת התפתחות חרדה חברתית
"גם כשיש לחלקנו את התשתית הגנטית והתנסויות שליליות" מבהירה נעמי, "אנו עדיין עשויים שלא לפתח חרדה חברתית כי החיים מזמנים לנו מגיל צעיר לא רק חוויות לא נעימות אלא גם התנסויות, שהחלו כקשות אך במהלך הזמן פיתחנו מיומנות להתמודד עמן והתמודדות, היא הדבר שהכי מבסס ביטחון עצמי. ולמה להורות יש השפעה מכרעת על היכולת לפתח את המיומנויות הללו? מאחר ולחלק מהילדים יש הורים שמגוננים ומנסים למנוע את אי הנעימות שיש בחיים, ולעתים מרוב ניסיון לגונן, לא מאפשרים לילד לחוות מצבים הדורשים התמודדות. מאחר וכבר למדנו שבלי התמודדות אין יכולת לפתח מנגנונים המבססים את הביטחון העצמי, מאד ייתכן שילד עם הורים מגוננים מדי, יפתח צורת חשיבה שתומכת בהתעצמות החרדה ושימור שלה".

דפוסי חשיבה שמגבירים חרדה
אנשים שסובלים מחרדה חברתית מרגישים לעתים קרובות שמה שקורה לא נמצא בידיים שלהם, כלומר שאין להם השפעה על אופן התפתחות הסיטואציה החברתית. הם פועלים על סמך מחשבות אוטומטיות המבוססות על הנחות שגויות המאופיינות בהקטנה של העצמי ומשקפות תפיסת עולם לפיה הם אינם מסוגלים להתמודד במצבים חברתיים ושאחרים בעולם זה מאוד ביקורתיים. אנשים עם חרדה חברתית תופסים עצמם כחסרי מסוגלות, ועל כן לאחר מעשה מנתחים את התנהגותם בצורה מאוד ביקורתית תוך שהם מזהים המון סימנים שמוכיחים "לכאורה" שהביכו את עצמם בפומבי: אמרתי משהו לא מתאים, סיפרתי בדיחה לא מצחיקה או הייתי עם רוכסן פתוח. כולנו קצת חושבים "איך היינו" אחרי מפגשים חברתיים ולא תמיד זה נעים, אבל כשיש חרדה חברתית זה משתק ובלתי נסבל. בנוסף יש לאנשים עם חרדה חברתית נטייה לחשוש מפני תגובות החרדה של עצמם ולחשוב שאחרים מבחינים בתופעות גופניות שלהם הרבה יותר מכפי שאחרים באמת רואים. כולנו היינו במצבים שהבטן שלנו מקרקרת או אנחנו מזיעים בציבור, אבל אנחנו לא חושבים בכל רגע נתון שאחרים יבחינו בכך וגם אם כן, שייחסו לכך חשיבות. הסובלים מחרדה חברתית בטוחים שכולם רואים את תופעות החרדה שלהם ובוחנים אותם בעין ביקורתית ואפילו מלגלגת.

כיצד ניתן להתמודד עם חרדה חברתית?
"הדרך להתגברות" אומרת נעמי "תלויה חד משמעית בנכונות של אדם לוותר על ההימנעות, להתחיל להתנסות, למדוד התנהגויות חברתיות שונות, לראות מה עובד לו טוב יותר וכיצד הוא יכול להשפיע ולנתב סיטואציות חברתיות לפי הצורך. הרעיון הוא לפתח תפיסה של השפעה מציאותית בתוך מפגש חברתי. טיפול אישי עם פסיכולוג שמכיר שיטות עבודה מבוססות קוגניציות והתנהגויות (ממשפחת הCBT) עשוי מאד לעזור. טיפול קבוצתי עשוי להועיל אף יותר! בטיפול כזה ניתנים משובים פעילים מחברי הקבוצה זה כלפי זה ועוזרים להבין את התפיסות השגויות ביחס לתפקוד החברתי. בעוד שרבים עשויים להעדיף טפול פרטני, דווקא הטיפול הקבוצתי עשוי להועיל במיוחד במצבים של חרדה חברתית. עם פסיכולוג פרטני, המטופל עשוי לומר לעצמו "הנה יש לי חוויה של מישהו שלא שופט אותי, אבל הוא פסיכולוג וזה התפקיד שלו". יותר קשה לחשוב כך כשמדובר בחברי קבוצה אחרים שמתבררים גם הם כתומכים ולא שיפוטיים. הטיפול במקרה כזה, מעצם קיומה של הקבוצה, מספק חשיפה ויש הזדמנות לחוות, להשפיע, להשמע ולהראות – כל המרכיבים הקיימים בסביבה בטוחה.
ואם בדרכי התמודדות עסקינן, הרי שישנם כאלו הנעזרים באלכוהול על מנת לשחרר עכבות ולחוש "קלילים" יותר. כמובן שמדובר בפתרון הרסני ומסוכן אליו יש לשים לב, בעיקר בקרב מתבגרים! זהו המקום להבהיר כי צריכת אלכוהול אינה מהווה פתרון לחרדה חברתית (או כל קושי אחר…) בשל הסיכונים הבריאותיים והבטיחותיים הרבים המתלווים לה ופנייה לגורמים מקצועיים היא הדבר הנכון לעשות.

קראתם את הדברים וזיהיתם את התופעה בעצמכם או בקרובכם? יש מה לעשות!
אם הקושי נמשך ורמת החרדה גבוהה, ניתן לפנות לטיפול טלפוני ב-3 שיחות על ידי אנשי מקצוע במספר 3028*. השירות זמין לכל חברי מכבי ללא הפניה וללא תשלום.

אם רמת החרדה גבוהה ונמשכת, ניתן  להתייעץ עם רופאי המשפחה/ילדים*, ניתן גם לפנות למרפאות בריאות הנפש של מכבי ואל המטפלים העצמאיים העובדים עם הקופה.
לכל הפרטים על זכאויות בנושא בריאות הנפש הכנסו ללינק: https://www.maccabi4u.co.il/new/eligibilities/mental_health/?id=1450.

*לרופאי המשפחה/ילדים במכבי ניתנה הרשאה לצפייה בביקורים אצל הרופאים הפסיכיאטרים.